דפי הנצחה

מנשה נולד בבגדד שבעירק בנר ראשון של חנוכה, 1938. כילד ידע על הפרעות ביהודי בגדד ב1943, שנערכו בעקבות השפעת גורמים נאציים על אנשי עירק. הוא זכר שבמשפחה סיפרו שעירקים ידידי המשפחה הצילו את משפחתו ומנעו מהאספסוף המוסת להתקרב למשפחתו.

אימו נשאה בעול המשפחה והייתה מוכרת בדים. הוא סיפר על הליכה עם אימו מבית לבית כדי למכור את הבדים, ועל עזרה בתפירת בגדים, מכירת גלידה ובהכנת שקיות אריזה לחנויות – שהיו פעולות שבוצעו על-ידי ילדי המשפחה.

שלושת אחיו הגדולים של מנשה היו בתנועת נוער ציונית ולאחר הקמת מדינת ישראל, כשהורע מצב היהודים בעירק הייתה משפחתו של מנשה בין ראשוני העוזבים את עירק, הם קיבלו אישור לעלות לארץ כתוצאה מהסכם בין האמריקאים והעירקים.

בארץ התישבה המשפחה בפרדס-חנה, ומנשה – בעצת אחיו הגדוליםהצטרף לקיבוץ חצור במסגרת חברת-נוער. מנשה אהב מאד את החיים בקיבוץ ונשאר שם ארבע שנים.

עם חבריו מהקיבוץ התגייס לנח"ל, שהה זמן מה בקיבוץ עמיר, השתתף במלחמת "קדש" ונפצע. לאחר החלמתו הצטרף לחבריו לגרעין והיה בין מייסדי ומקימי קיבוץ אדמית.

לאדמית הגיעה גם הני, כאחות, וההיכרות העמיקה ופרחה – הם נישאו ונולדו שם שני ילדיהם הבוגרים – סיגל ורז.

אך הקיבוץ לא קסם להני, ולאחר 8 שנים באדמית עזבו, ומחברים שמעו על מושב רם-און והחליטו להצטרף למושבנו.

ברם-און עסק מנשה בהתחלה בעבודות ציבוריות – הקמת גוש החממות, נהג משאית הירקות וכשהתקבלו לחברות – החל לטפח את הבית, הקים משק של הודים לרביה וכן הקים בחצר הבית בית-מלאכה לעבודות מתכת, והני , כאחות – דואגת לבריאות אנשי וילדי רם-און.

מ1976 היה מנשה אחראי לנושא המים במושב, שיפץ ובנה חלק מן הביוב התת-קרקעי, המאגר, הבוסטרים ותמיד היה חשוב לו ךתת את המענה הנכון לחברים שפרנסתם תלויה בהספקת מים סדירה לגידוליהם.

בשיחה עמו בזמנו סיפר שהוא מאד מרוצה מהמעבר לכפר, שהוא אוהב את החקלאות, את המרחבים, ומידי פעם גם השתתף בהופעות בחגים. במשך כ 25 שנים שר בלהקת זמר בעפולה.

ברם-און נולדו להני ולמנשה עוד שני ילדים לימור ואפי, ובמשך השנים זכו מנשה והני גם ל11 נכדות ונכדים.

עצוב מאד וכואב על לכתו מאיתנו ואולי יש מן הנחמה בעובדה שבלכתו – נגאל מיסוריו.

נוח בשלום מנשה באדמת המושב, נזכור אותך ברגעיך היפים ובתרומתך לחיי התרבות והקהילה שלנו. יהי זכרך ברוך וצרור בצרור חיינו.