דפי הנצחה

נמרוד אטיאס ז"ל בנם של חברינו תמי ועמיקם, ואחיהם של רועי, לילך, גלעד ומורן, נולד ברם -און באחד עשר במאי 1968.
עד שהתגלתה מחלתו, הוא היה כאחד מיני רבים: נער עליז, שובב, בן מושב שנשם עמוק לתוך ראותיו ולתוך הוויתו אוויר שדות וריח חממות פרחים. למד ממקור ראשון את הקושי והסיפוק של עבודת השדה, ורקם ככל חבריו בני גילו חלומות ורודים לעתיד מאושר.
"תמיד היה שמח עם נמרוד ותמיד היתה בפיו בדיחה טובה", מספרים חבריו, "כל יום גשם אפור היה נהפך אצלו ליום של צחוק ושעשוע. הוא היה לוקח אותנו ל"טיולים" ב"כלי הרכב" המשונים שלו, החל מחמור, ועד טרקטור וה"דרבי" בשנתו האחרונה."

נמרוד חלה במחלה הממארת כשנה וחצי לפני שנפטר ממנה.
המחלה, משמעותה, הטיפולים המכאיבים, הנסיעות הבלתי פוסקות אל בית החולים – שינו בהלם ובפתאומיות את שגרת החיים הנינוחה. הסרטן, שאת שמו איש לא העלה על דל שפתיו, הפך "בעל בית", המכתיב את אורח החיים, משנה עדיפויות, מנפץ תקוות ותוכניות.
בין זיק של סיכוי ומצולות יאוש, גילה נמרוד בימי חוליו כוחות נפש שאיש לא שיער כי הם טמונים בו. הוא כמעט לא התלונן על כאביו או על גורלו. באומץ, בשקט, בשקט, נשא את מכאוביו הקשים מנשוא, ואף הצליח לעודד את יקיריו שנטו להתמוטט.
בד' באדר א', 7 בפברואר 1984, נפטר נמרוד. ועדיין לא מלאו לו שש עשרה שנים.

***

מספרים חבריו:

[תמיד היה שמח עם נמרוד. כשנודע על מחלתו והתחלנו לראות את תוצאותיה בגופו הרזה – הוא לא הפסיק להיות הילד השמח שהכרנו מלפני המחלה. משימת הבר-מצווה שלנו, הכרת העיר חיפה, הפכה בזכותו ליום של צחוק ושעשוע, תעלולים במעלית ובאוטובוס – הנאה אמיתית.]
בימי מחלתו התחיל לשים לב יותר ללימודים וכל הזמן רצה להשלים את החומר כדי להמשיך ולהיות מעורב. פעם בא לקחת שיעורים מדנה. היא רצתה להסביר לו את החומר במתמטיקה שלמדו בכתה והתברר ש"אני לא כל-כך שולטת בזה", ואז הוא הסביר לה את החומר, במקום שהיא תסביר לו.

ערב אחד נפגשנו ולא היה מה לעשות. החלטנו כמה חבר'ה ל"סחוב" את הפורד אסקורט של המושב, אבל היה בו פנצ'ר לכן החלטנו לישון בו. אחד החברים נסוג מייד. שני התעורר באמצע הלילה והלך לביתו. נמרוד נשאר לישון עד הבוקר...
יום אחד הגיע לפעולה באיחור, וכולו מצוחצח וממורק "כל שערה מסודרת במקום", בפעולה ההיא התפלאנו אבל כשהתופעה חזרה בפעולות הבאות הבנו שזה האופי וזה היופי שבו. הוא רצה לאחד את הקבוצה שלנו עם קבוצות "כפיר" "חצב" הצעירות מאיתנו, בטענה שהבנות שלהן כל-כך יפות. לצורך זה ארגן מסיבה לשלוש הקבוצות וכולם מהקבוצות האחרות באו ומהקבוצה שלנו רק שתי בנות...

מספרות מורותיו:

בבטחון עצמי הופיע לפני שתי כיתות א' בשירה בקבלות השבת שערכנו. עומד לפני כולם, ידיו על מתניו ונעזר ברגלו לשמור על קצב השירה. מלמד את הכתה שירים שהפכו אחר-כך לשירים מיוחדים שהכתה שרה כל בוקר -"ביום ראשון תפוחי אדמה", "שושנה" ועוד.
במסיבת קבלת הספר הראשון שר סולו,קיבל הרבה מחמאות וניבאו לו עתיד מזהיר (פרח).

בטיול השנתי לירושלים, בכתה ז', נערך ערב "יום ירושלים", הקשבנו מעט לתזמורת ישיבת-התפוצות שהופיעה בעיר העתיקה והמשכנו בדרכנו. ביציאה מהעיר העתיקה נוכחנו שנמרוד ועוד שני תלמידים חסרים. היכן נמצאו? הם חמקו וחזרו להקשיב לתזמורת. נמרוד רצה לחפות על אי הנעימות שגרם, ובנסיעה הביתה ארגן שירה והלהיב את כל תלמידי הכתה.

בטיול לגליל, בנחל עמוד, איבדנו את מסלול ההליכה והודות לנמרוד שהלך קדימה במרחק מה מאיתנו ושר בקולי קולות הצלחנו למצוא את הדרך מחדש.
בכתה ח' טיילנו בהרי פרוזדור ירושלים ושוב נמרוד נעלם. הייתה לי תחושה שהבנות של הכיתה המקבילה מענייניות אותו, ובאמת, כשהישגנו אותם נמרוד נמצא שם. כמובן שכעסתי עליו, תשובתו הייתה: "אני מבין את האחריות שלך, יותר לא אתרחק למרות שאני אוהב לרוץ ולהתקדם". (עדינה פלק)