דפי הנצחה

נולד בבולגריה ב 31.12.1941, עלה לארץ כילד. בשנת 1969 נישא לדינה, 
ויחד עם גיא בכורם הגיעו  לרם-און בשנת  1971 . כאן הקימו משק צאן וגידלו פרחים  
במשך תקופה מסוימת , כעשר שנים.  
דני נפטר בעקבות תאונה בעבודתו בחו"ל בג' בשבט תשס"ז, 22.1.2007. 
הותיר אחריו את אשתו דינה, את גיא, והתאומים כרמית ושגיא ובני ביתם, נכדים ונכדות. 

                   
                                                                                                                                                                                                                                                                            
   
דני נולד בבולגריה בעיר הפלך פלובדיב, בשנת 1941. את תקופת ילדותו, במלחמת העולם השניה, זכר לפרטיה. למזלם של יהודי בולגריה הם ניצלו מזוועות המלחמה והשואה על ידי מלך בולגריה, אשר לא איפשר לגרמנים לפגוע בנתיניו היהודים. הגברים, וביניהם אביו של דני, נשלחו אמנם למחנה עבודה בכפיה, אך הילדים ואמותיהם נשארו בבתים והמשיכו בשגרת יומם, כמעט כרגיל. דני הספיק ללמוד בבולגריה בכיתה א', לפני שעלה עם הוריו לארץ בשנת 1947. שנים אחר כך, בטיול עם דינה בארץ הולדתו, הצליח דני לקרוא את השלטים הכתובים בשפת המקום, כאילו היה ילד בכיתה א'....
 
הוריו של דני, היו חלק מגרעין הכשרה להתיישבות של ה"שומר הצעיר", אשר התיישבו בבתיה הנטושים של יבנה, בציפיה למעבר לישוב הקבע במושב גאליה, שהיה אחד מארבעה "מושבי עולים" שהקימו יהודי בולגריה. הילדים למדו יחד בבית ספר אזורי, המשפחות עסקו בחקלאות וגידלו ירקות בעיקר. החיים היו קשים מאוד, והיו בהם הרבה מורדות ומעט עליות, שבהם הצליחו להתפתח ולהכניס ענפים חדשים כרפת ולול, למשק.
 
בשנת 1955 עברה דבורה דיין במושבי העולים, בחיפוש אחרי תלמידים בעלי פוטנציאל ללימודים בכפר הנוער בן-שמן, ודני היה אחד מהם. לימודיו שם השאירו בו את חותמם: הוא פגש אנשים מפזורות, תרבויות וישובים אשר לא שמע את שמעם עד אז; הלימודים, העבודה והצורך במשמעת הרחיבו את אופקיו, וכשחזר לביתו שבמושב חש היטב בפער בינו לבין חבריו.
המצב בבית היה קשה, וגם היחסים עם האב החולה נעשו מתוחים, וכשדני התגייס לבסוף לאחר שנדחה תאריך גיוסו עד שישתחרר אחיו מהצבא ויוכל לשאת בעול המשק – הוא התחיל את שרותו כבלגניסט ומצפצף על כל המוסכמות, אבל סיים את אותו כמפקד המחלקה הקשה ביותר של כלואי כלא 4. כאן בא לידי ביטוי בפעם הראשונה כשרונו לטפל בנוער קשה ביותר – ולהצליח.
 
אחרי הצבא חזר דני למשק הוריו, הרחיב אותו והקדיש לו שעות עבודה רבות, ובמקביל עבד גם בחוץ. אבל המתחים בינו לבין אביו החולה נמשכו, ודני עזב את הבית, את המשק ואת המושב, והחל לפלס את דרכו לבדו. לא עבר זמן רב והוא קיבל הצעה לחזור לצבא, והיה בצנחנים, במשטרה הצבאית, ולבסוף רס"ר בבה"ד 1, שם שירת שנים אחדות .

בדיוק בתקופה הזאת שירתה דינה כגננת במצפה רמון, שהיתה "העיר הגדולה" של חיילי בה"ד 1. שם חיפשו החיילים בילויים, ובחורות.... ודני אכן פגש שם את דינה, ב"פונדק של זמוש".
 
בשנת 1969 נישאו, ודני הובל אל החופה - הראשונה אשר נערכה בבסיס בה"ד 1 – על גבי חמור.... דינה היתה צריכה להגיע על גמל, כמאמר השיר הידוע "למה לי חמור ולמה לי גמל" – אבל הגמל סירב להגיע...
 
אחרי שלוש שנים במצפה-רמון, שתיים מהן כזוג נשוי, ואחרי הולדת גיא, החליט דני שמספיק להיות איש צבא. בכלל, מאז הולדת בנו הבכור – הילדים היו כל עולמו של דני, והוא הקדיש להם את כל הזמן שבעולם. ועם הולדת הנכדים – הם אלה שהפכו מרכז עולמו !  דני היה "יושב אוהלים" – יותר מכל אהב להיות בביתו, בתוך משפחתו. אבל מאז ומתמיד עזר לכל אחד שהיה צריך את עזרתו, ותמך בכל מי שנזקק לתמיכתו.
המשפחה הצעירה החלה לתור אחר מושב לבנות בו את ביתם. אל רם- און הגיעו  מתוך הכרותה של דינה עם קבוצת המשפחות שבאו לרם-און מקבוץ אדמית, וגם בהמלצת סבתה של דינה, שהיתה רכזת החינוך החקלאי בתנועת המושבים. בדיוק באותו הזמן  ברם-און חיפשו גננת, כי תרצה (גלפז) הגננת  עמדה לצאת לחופשת לידה, ודינה קיבלה את העבודה במקומה.
 
בשנה הראשונה ברם און שימש דני כעובד ציבור, והיה עליו לעבוד בכל מקום אליו נשלח. תקופה זו היתה קשה לו מאוד, בהיותו איש עצמאי, שאינו יכול לסור למרות אחרים, תכונה שהתבלט בה תמיד. אבל כבר אחרי שנה החל בהקמת הדיר, תחילה בשותפות עם ברוך (בר-שלו), ואחר כך בעצמו, בחצרו.
עד שנת 1977 ראה דני ברכה בעמלו, ואף המשפחה גדלה, ונולדו התאומים כרמית ושגיא.
בשנה ההיא היה משבר עמוק בענף הצאן, ודני סגר את הדיר, והמשפחה החלה לגדל פרחים לשוק המקומי. רק אחרי מלחמת שלום-הגליל חזרו אל הצאן, ופיתחו מחדש את הדיר.
 
בשנת 1986, לאחר הקמת המיפעל, התבקש דני לבוא לעבוד בו "תקופה קצרה", לעזור להשליט סדר בעבודה. "תקופה קצרה" זו נמשכה  15 שנים תמימות, ללא הפסקה, כשהוא ממשיך להפעיל את הדיר תוך כדי כך בעזרת פועל.
בתוך התקופה הזאת התבקש לעזור גם בהשלטת סדר ומשמעת בבית הספר "עמק יפה", אשר זה עתה הוקם. דני עבד שם בהתנדבות במשך שנתיים, ומלא את תפקידו בהצלחה גדולה. כשנגה כלתו הגיעה לשם לעבוד לאחר לימודיה, היא התקבלה בזרועות פתוחות, כי הכל ידעו שבאה מ "משפחה טובה".
 
בשלב מסוים הבינו דני ודינה כי אף לא אחד מילדיהם יקח על עצמו את הפעלת הדיר, ובהחלטה לא קלה  סגרו את הענף, אשר היה חלומו של דני עוד מימי כפר הנוער בן שמן, ואשר טיפחו במשך שנים כה רבות.
 
חצי השנה הקשה ביותר עברה על המשפחה כאשר דני סיים את עבודתו במיפעל, וישב בבית מחוסר עבודה – דבר אשר  לא התאים לו ונגד לחלוטין את אופיו ואת האנרגיות המתפרצות שלו.  ואז – פנה אליו מי שפנה ושאל, אם הוא מחפש הרפתקאות...
בעקבות שאלה זו דני היה אמור לנסוע לניקרגואה להקים שם בית אריזה מטעם החברה שפנתה אליו. אבל רצה הגורל, ופרויקט אחר של החברה, באנגולה, הסתבך, והיה צורך במומחיות המיוחדת של דני, בהשלטת סדר בבלגן ומשמעת בעבודה – כדי להציל את הפרויקט, שהיה מבוסס על עיירה וסביבה כפריים, שהשקיעו בהם וטיפחו אותם אחרי 30 שנות מלחמה במדינה ההיא.
דני לימד את המקומיים לעבוד. "מוסיו" קראו לו, שפירושו - "מורה" בשפת המקום, שאותה  קלט בקלות ובמהירות, זאת מהיותו דובר לדינו מילדותו.
 
בתחילת ספטמבר אמור היה דני להגיע הביתה, לרם און, לחופשה ארוכה.
בסוף אוגוסט התהפכה המכונית בה נסע, התהפך עליו עולמו וחרב עולמם של בני משפחתו וחבריו הרבים.
חמישה חודשים תמימים נלחם דני החזק, העצמאי, ומלא החיים – על חייו. עד שנדם.

דני בחג שבועות תשס"ה                           
 
                              

ביום השנה החמישי לפטירתו של דני כתבה כלתו נגה לזכרו:
 דני
חמש שנים עברו, ועדיין דמותך משתקפת לרגע בכל גבר מלבין ומשופם שעובר מולי.
אני רוצה לכתוב לך משהו שמח, להאמין שאתה במקום טוב ושלם.
הילדים גדלו, ואני יודעת שאתה גאה בהם ואוהב אותם. גם אנחנו גדלנו.
בכל זאת אני דומעת. קשה שלא לחוש את ההחמצה. דילגת מעל השנים הכי יפות של החיים.
טוב, תמיד אמרת שסתם לנוח ולבלות זה לא בשבילך...
אני מחייכת כשאני נזכרת מה היית בשבילי.
היית הרופא הצמוד שלי, בכל פעם שאחד הילדים נזקק לעזרה ראשונה.
אפילו בכלבות שלי, שלא אהבת במיוחד, טיפלת!                                                                                     
היית המכונאי הצמוד שלי, כששוב ושוב נתקעתי עם האוסטין...           
היית חבר, איש שיחה, איש עצה, דוגמה ומופת לאנושיות.
היית גב לכולנו, עמוד שדרה של עוצמה וגבריות.
ובמוקד הכוח שלך נפגעת.
אהבתי לבקר אותך בבית החולים. למדתי ממך המון. עליך ועלי ועל כולנו.
כל מילה שאמרת לי בלי קול, הפכה לחלק בלתי נפרד ממני.
היה לי הכבוד להיות הכלה שלך, ליהנות מקיומך, לאהוב אותך.
ואתה ממשיך ומלווה אותי  מרחוק.                                                                                 
תנוח טוב, ושלח כוחות לדינה.
ממני באהבה גדולה, נגה.
 
הנכד יותם, בנם של גיא ורוני אנג'ל כתב:
  סבא דני, אני מאוד מתגעגע אלייך, עצוב לי כשאני נזכר בך. 
תמיד היית מוכן לעשות הכול בשבילנו, כול מה שביקשנו. בנית לנו מתקנים, הכנת חרבות וסכינים מעץ, מעדרים קטנים שנוכל לעדור בעצמנו, לקחת אותנו לסיבובים בטרקטור ובטוסטוס (את הקולות היינו שומעים כבר מבחוץ ורצים החוצה לתפוס אותך) ועוד המון דברים. 
את החללית שבנית לכול הנכדים, היית מעביר עם  הטרקטור מחצר אחת לשנייה בימי ההולדת שלנו, כדי שכולם ייהנו ממנה ושלא נריב שאצל מישהו מאתנו היא נמצאת יותר זמן. 
כשהיית נוסע לאפריקה, הייתי מחכה שתחזור וכשחזרת, רצינו כולנו לנסוע לנמל התעופה להחזיר אותך ואם לא, היינו מחכים לך בבית מיד כשהגעת. תמיד חזרת עם מתנות ולא שכחת אף אחד. 
אני זוכר שכשהיית מאושפז, לא הייתי מוכן לחגוג יום הולדת 4 עד שלא תבריא ותוכל לבוא לחגוג אתנו. 
כשנפטרת, רציתי להיות בלוויה שלך ולא וויתרתי, אפילו שהייתי די קטן. 
סבא, הלוואי והיית כאן אתנו עכשיו. 
אוהב אותך מאוד, יותם.