|
|||||
לזכר חברנו עמיקם אטיאס , זכרונו לברכה
אנו מלווים היום בדרכו האחרונה את חברנו עמיקם אטיאס ז"ל שנפטר באופן פתאומי, אתמול – יום ד, כ"ו באדר תשפ"א, 10.3.2021 עמיקם נולד בקזבלנקה שבמרוקו,ביוני 1938. בן שני להוריו. אביו עסק במסחר בזהב ואימו הייתה רוקמת למלך מרוקו חפצי נוי מיוחדים – נעלי בית, תיקים ועוד . בבית דיברו ערבית וצרפתית ואת העברית הכירו מהתפילה בבית-הכנסת ומבית-הספר היהודי, שנקרא "אם הבנים". כשעמיקם היה בכתה ד' – שנת 1948-9 - הגיעו למרוקו שליחים מן הארץ והשפיעו על הילדים היהודים לעלות לארץ-ישראל, בלי לספר להורים. עמיקם חשף את הדבר לפני אימו, ביום האחרון לפני היציאה לארץ, כשהוא מספר לה על יציאה למחנה נופש לתקופה ממושכת. אימו קיבלה זאת קשה מאד וניסתה למנוע את יציאתו, אך השליחים שהגיעו לביתו שכנעו אותה להסכים. באותו לילה יצאו הילדים והנערים עם השליחים למחנה מעבר, ומשם למרסי שבצרפת, שם נשארו כשבועיים ואז המשיכו לנורווגיה, כי בארץ עוד הייתה מלחמת העצמאות. בנורווגיה נשארה הקבוצה כשנה ורבע, עמיקם זכר תקופה זו כתקופה נהדרת, מחנה נקי ומסודר, מרפאה נקייה, אוכל טוב וטיולים באזור וברחובות. בינואר 1950 עלתה הקבוצה לארץ בשני מטוסים אירופיים. לרוע המזל מטוס אחד נפל והתרסק אך כ 200 ילדים עלו אז לארץ, בארץ שהו הילדים שלושה חודשים ב רמת הדסה ואחר-כך חולקו לקיבוצים. עמיקם הגיע לקיבוץ עין-גב, וזוכר את קבלת הפנים לקבוצה כמרגשת ומשמחת מאד. הילדים העולים למדו עם ילדי הקיבוץ בביה"ס היסודי בעין-גב ובתיכון בבית-ירח, ועבדו אחרי הצהריים ועמיקם התמסר לעבודה בדיר וליציאה עם העדר למרעה. עמיקם אומץ בעין-גב על-ידי משפחה שיצרה איתו קשר חם וטוב, וזו היתה נחמה מסוימת על הניתוק מהמשפחה הביולוגית, שעלתה ארצה בשנת 1972. אם המשפחה המאמצת השקיעה בו אהבה ותשומת לב ועזרה לו להתקבל לצנחנים כשחתמה לו על הסכמה לגיוס. עמיקם היה גאה מאד בשרותו הצבאי ובהשתתפותו בפעולות תגמול. לאחר הצבא חיפש עמיקם את דרכו מחוץ לעין-גב. הוא עבד כשכיר בדיר בקיבוצים שונים ואף הדריך בני משקים בעבודה בדיר, הוא הכיר את תמי וכשנישאו חיפש מקום שהוא לא קיבוץ להתישב בו. כך הגיעו לתענכים ולרם-און שהיה מושב צעיר וחדש. ברם-און פגש את דגי ז"ל,שהציע לו להשאר לחודש ניסיון והכרות, תמי נשארה בבית כיוון שכבר הייתה בהריון. על הניסיון הזה אמר עמיקם – "מהרגע הראשון ידעתי שזה מה שאני צריך, זה מה שאני רוצה, חיפשתי משהו שיהיה שלי ולא של הקיבוץ וגם החברה מצאו חן בעיני". בשנת 1962 כשרם-און עוד מתקיימת כמושבוץ, הביאה משאית המושב את עמיקם ומשפחתו הקטנה – האישה תמי והתינוק רועי, אל ביתם החדש ברם-און. לפתח את המשק היה קשה, ועמיקם לא התייאש, הוא גידל ירקות, הודים לבשר, ניסה לחזור לאהבת הדיר והכבשים . בשלב מסוים פנו אליו לרכז את המשק בניר-יפה וגם להיות גזבר שלהם והוא הסכים. המשפחה גדלה – ונולדו לילך, נמרוד, גלעד ומורן. בשנת 1984 פקד אסון כבד את המשפחה ואת רם-און, כשנמרוד חלה במחלה ממארת ונפטר בטרם מלאו לו 16 שנים. בראיון איתו אמר עמיקם – לעולם לא אשכח את היחס של רוב החברים. את הנכונות לעזור. את המסירות של נירה שאירגנה את סידור העבודה של החברים שבאו לעזור לנו בטיפול בנמרוד. הכאב היה נורא, אך יחס החברים חימם את הלב. היום אנו אומרים לתמי, לילדים ולנכדים – קהילתנו כולה אבלה אתכם באסונכם והלוואי ותמצאו נחמה בחיים יפים ופעילים כפי שחי עמיקם וכפי שאהב את חייו בינינו. יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים. |
הוסף |
|
|
|
|
|