Rapoo- It solutions & Corporate template

0502008198
צור קשר
aguda.m@ram-on.co.il

שלח דוא"ל

אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...

דף הנצחה למולכו-מלכה מימון ז"ל
(01/01/1935 - 21/04/2006)     (  -  )

נולד בבנימינה בחודש יוני 1935, הגיע עם משפחתו מחיפה לרם און בשנת 1976, כאן עסק בחקלאות ועבד במועצה האזורית. נפטר לאחר מחלה באסרו חג של פסח תשס"ו, 21.4.2006. הותיר אחריו את דליה אשתו, ילדיו שלומי, אמיר, שרון, עירית ונכדים.

בשנת 1976 הצטרפה משפחת מולכו לרם-און להקים בית ומשק במושב. הג'וק החקלאי שכן במחשבתו ובזכרונותיו של מימון, והוא החליט לממש אותו כשצצה האפשרות, ויד המקרה כיוונה גם היא. שלושים שנה אנו מכירים אותו, על דייקנותו ודקדקנותו, על האופטימיות שלו, ועל רצונו העז לתקן, לשפר ולתרום לטובת הכלל.
כל אלה החלו במושבה הקטנה בנימינה, בה נולד ביום חם ביוני 1935, ובה צמח וגדל עד שהלך לצבא, ועד שעקרה משפחתו לחיפה.
אביו היה מפקח רכבות, ובית המשפחה היה בבנין של תחנת הרכבת.
משחר נעוריו אהב לגדל ולטפח, והוא גדל ליד ביתו ירקות, ארנבות, ותרנגולות, שאת ביציהן מכר בתקופת הצנע אחרי קום המדינה.
מימון, הבן הרביעי במשפחתו, היה גאה מאוד באורח חיי משפחתו שהיתה משפחה חמה ומלוכדת, ובערכים שהנחילה לבניה, ערכי אהבת אדם, אהבת לימודים ועבודה, וכבוד רב.

ת לימודיו סיים מימון בכתה י', אך מעולם לא פסק מללמוד מה שענין אותו, לעומקם של הנושאים. עברית וערבית ידע על בורין, אנגלית למד בעצמו והצטיין בה, ומהתנך היה מצטט פרקים שלמים בעל פה. בכלל היה לו זכרון פנומנאלי לפרטים, שהיו מפתיעים את בני שיחו בכל פעם מחדש.

בגיל 18 התגייס לגולני, ואף היה מ"פ של פואד בן אליעזר... תקופת הצבא היתה משמעותית מאוד בחייו, ועד יומו האחרון הרגיש שייכות לגולני.
בסיום שירותו עבד על ציוד כבד אצל אחיו, עד שהיה לחבר אגד בחיפה.
את דליה הכיר כשסיים את שרותו בצבא, בזכרון יעקב, ע"י חברים משותפים. חמש שנים "הסתובבו" כמו שאמרו אז, עד שנישאו, ועברו להתגורר בחיפה, ובה נולדו ארבעת ילדיהם: שלומי הראשון, ואחריו באו אמיר, שרון ועירית. וכשעירית היתה בת שנתיים עברה המשפחה לרם און. כאן גידלו במשק גידולים שונים, מוורדים ועד שום... בו הגיעו לאיכות גבוהה במיוחד –
עד שב-1995 עבר מימון ארוע מוחי, ואם כי הוא חלף באופן הנחשב קל יחסית – השתנו הדברים ולא חזרו שוב למה שהיו.
קודם כל היה הכרח להפסיק עם החקלאות.
ואחר כך היו הניתוחים השונים שמימון עבר, והיו קשים ומתישים.
אבל בכל אלה הוא עמד בגבורה, שרד וניצח את כולם, והיה מאוד גאה ביכולתו לעמוד, פניו מול פני כל הצרות שהתרגשו עליו – ולנצחן.
בתקופה ההיא התחיל להתנדב במחלקה פנימית ב' בבית החולים בעפולה, והשקיע בכך את כל נפשו ולבו, הרבה מעבר מה שציפו ממנו. כולם הכירו אותו בבית החולים, ונהנו מידו המושטת ולבו הפתוח.
ותמיד היתה המשפחה במקום הראשון.
בשנת 2005 התגלה הסרטן בראותיו, אבל לפני שהתפנה לטפל בו – חגגו לו חגיגה ענקית במלאת לו 70 שנים, ולא היה מאושר וגאה ממנו בעולם כולו.
מימון עבר טיפולים קשים מאוד, עמד בהם בגבורה ובאומץ וברוח טובה, כשם שעשה כל דבר בחייו –
עד הקרב האחרון בו הפסיד. ובאסרו חג של פסח תשס"ו, עצם את עיניו בפעם האחרונה.
===================================================

דברים שכתבה הבת הצעירה עירית לספר היובל של רם-און:

מימון מולכו – סיפור הקליטה במושב והקמת בית הכנסת
איך פתאום קם אדם, בעל משרה מובטחת במקום מכובד, חבר "אגד", אורז את משפחתו ו... מגשים חלום? מבחינת אבא זה היה פשוט – בוקר אחד הצטרף לדן רודוי, חבר קרוב איתו גם עבד בסניף החיפאי של "אגד", לנסיעה למושב מרוחק מאוד מחיפה. "איך אמרת, רם-און?... קדימה, ניסע!". דן כבר היה עמוק בתוך תהליך הקבלה כחבר מושב עם משפחתו. אבא ראה את הנופים, השדות, המקום ו... חזר הביתה לשכונת רוממה בחיפה עם החלטה. כבן למשפחה ישראלית-שורשית אשר נולד בתחנת הרכבת בבנימינה ונשם את השדות והחקלאות עוד בילדותו, היה זה טבעי לחיות במושב .

אמא לא ממש אהבה את הרעיון, וזאת עוד בלשון המעטה. כבת המושבה זכרון-יעקב, החיים העירוניים התאימו לה מאוד. אבל אבא, עקשן אמיתי, הוביל את המהלך. וכך, בשנת 1976 הגיעה משפחתנו לרם-און. אבא עבד במחסן הטכני, ממש מול הבית (כיום ביתם של חגי ויפעת אלקיים). שלומי, אמיר ושרון למדו בבתי הספר באזור ואני השתלבתי בגנון של כרמלה ואחר-כך בגן של מאירה. ואמא? די מהר מצאה את הקוסמטיקאית בעפולה, את הספרית
ו... את עצמה, אורזת פרחים ומסייעת במשק.
עם הזמן, רכשנו את ביתנו ממשפחה שעזבה את המושב. אבא גידל פרחים, עגבניות ושום לצד עבודתו במועצה האזורית הגלבוע. זכורים לי היטב ה"גיוסים" בשבת בבוקר. הבדיחה המשפחתית הנהוגה אצלנו עד היום מספרת שכולם היו קמים מוקדם ויוצאים לשדה, אבל אני "הקטנה" (הגיל לא משנה, זה המעמד) נשארתי עוד קצת לנמנם, כי אבא החליט ש"תתנו לה עוד קצת, קשה לה לקום".
התורה הייתה חלק בלתי-נפרד מאבא, יחד עם אורח חייו החילוני. זמן קצר לאחר פרישתו לגמלאות מהמועצה, החל במנהג קריאת תהילים בכל בוקר. הידע הרחב של אבא בתורה, בשפות ובידע עולם, היה מפליא וקסום. אדם אשר לא סיים י"ב כיתות, אך יכול היה לנהל שיחה מעמיקה ומתפלספת בנבכי הקודש, באופן אשר הפתיע לא-פעם את המאזין. אדם שלא הרבה לסייר בעולם, אך יכול היה לנהל שיחת חולין בשלל שפות.
כאשר החל לפעול למען הקמת בית הכנסת ברם-און, לא פסח על אף בית. נקש בדלת, ביקש להיכנס, הסביר והתווכח, ספג ביקורת, האזין והתעקש.
אבא שלח מכתבים לכל עבר: אל הרב גבאי, למשרד הדתות, לכל מי שחשב כי יוכל להושיט יד ולפעול למען מטרה חשובה זו.
עת בישר לנו על מחלתו, הקפיד לנטוע בנו תקווה. בכתבים הרבים שהותיר לנו, בדפים המסודרים עם כתב היד המעוצב כבידי אמן, מופיעות המילים "עקשנות", "תקווה", "אופטימיות", "אמונה" וציטוטים רבים מן המקורות. איש חזק, אמונה חזקה וכושר ביטוי מדהים. ערכים אלו מלווים אותנו גם כיום, לאחר מותו, לצד אהבת האדם והאדמה.
כאשר התכנס ועד בית הכנסת לאחת מישיבותיו, הצטרפתי. מעודדת מתמיכתה של יעל ליפשיץ, אותה אבא העריך והוקיר מאוד, ביקשתי כי בית הכנסת ייקרא על שם אבא. אין ראוי ממנו. בטקס המרגש של חנוכת בית הכנסת "רם-און" נחנכה פינת זכרון בחדר הספרייה, הנקראת על שמו.
אמא, שנותרה לגור ברם-און, מוקפת בחברים טובים המלווים אותה בכל עת, מספרת על חוויה מרגשת של תפילה מדי ערב שישי במקום. חוויה שנותנת תחושה שהעקשנות, התקווה, האופטימיות והאמונה לא היו לשווא. זיכרו של אבא איתנו, גם בבית הכנסת.

בגעגועים ואהבה עזה,
"הקטנה", עירית.





הוסף



< חזרה לאתר הנצחה
ramon abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות