דפי הנצחה

דגי - נולד בי"ט בשבט התרצ"ח, 21.1.1938 בתל-אביב. מילדותו נמשך לחקלאות . היה ממיסדי גרעין "שלח", הגרעין הראשון של מיסדי רם-און. נישא לנורית מגרעין "פורת" ועמה הקים משק ומשפחה, כשהוא מכהן כמרכז משק מספר קדנציות. בהקמת רם-און ראה מילוי מחויבות לזכרו של חבר גרעין שלח רמאון פלדי ז"ל. בלט בהשפעתו על דמות המושב ואופיו. נפטר בה' בכסלו התשע"ט ,13.11.2018.

הותיר אחריו את נורית אשתו, את ילדיו טלי, אורנה ורן, ובני זוגם, נכדים ונכדות.



דגי סמילוביץ ז"ל

נולד 21.1.1938 יט שבט התרצ"ח- נפטר בה' בכסלו התשע"ט ,13.11.2018

דגי סמילוביץ, חברנו היקר –איננו עוד איתנו. דגי - שהוא כולו רם-און, שאי-אפשר לתאר את המושב שלנו, את מיקומו, את ערכיו, את האנשים שחיים כאן ואפילו את שם המושב "רם-און" (בשתי מילים), בלי דגי – היוזם, הדוחף, דגי שראה בהקמת רם-און מילוי מחויבות לזכרו של רמאון פלדי ז"ל, חבר גרעין שלח שנהרג בהתקלות עם מחבלים, ולמשפחתו.

דגי - נולד בי"ט בשבט התרצ"ח, 21.1.1938 בתל-אביב, להורים ילידי מצריים שהחקלאות לא הייתה בראש מעייניהם. במשפחה גם בת בכורה ובן נוסף צעיר מדגי. מוחו הקודח של דגי, הצבר התל-אביבי משך אותו מגיל צעיר ללימודי החקלאות, כבר כנער הקים גינת עגבניות ליד הבית בתל-אביב ועל גג הבית גידל ארנבים. הלך ללמוד בביה'ס החקלאי מקווה-ישראל, וזכה לארבע שנים (1952 – 1956) מהיפות בחייו - לימודים, עבודה, חיי חברה. תקופה שפרח בה ואהב אותה מאד. וכל הזמן ידע שהוא רוצה להיות מושבניק, ללא כל ספקות.

ב"מקווה-ישראל" החלה קבוצת חברים ודגי ביניהם בהקמת גרעין מושבי, ערכו כנסי גרעין, הכירו חברים מהכפר הירוק, מנהלל ועוד ויסדו את גרעין "שלח", הגרעין הראשון של מייסדי רם-און. כנס היסוד היה ב"מקווה", נבחרה מזכירות, ולהפתעתו – מספר דגי – הוא נבחר למזכיר הגרעין, זה היה ביום הולדתו ה 18, ודגי חשב אז שזה השיא של חייו.

בכרם-אבשלום, האחזות הנח"ל בגבול מצרים, גרעין שלח כבר היה מגובש, ואפילו היה כבר כסף בקופת הגרעין. בצד המסדרים, המארבים, האימונים – פרחה הפעילות החברתית והתרבותית . החלו דיונים ולחץ המוסדות על מקום התישבות הקבע.

חברי "שלח" לא רצו להשאר באזור "כרם", כי לא אהבו את ה"צהוב בעיניים". אתר שהוצע באזור דובב בגליל העליון – נפסל ע"י משלחת מהגרעין, מחשש שאין אפשרות לפתח שם חקלאות. לפני תום תקופת השהות ב"כרם", נשלח דגי לקורס מרכזי משק של התנועה הקיבוצית. למעשה, הוא נשלח לקורס של תנועת המושבים, רק שדגי בדק את תוכנית הקורסים וגילה שהקורס של הקיבוצים עשיר ומעמיק יותר ובחר בו, חרף לחצים מצד פעילים בתנועת המושבים. "תקופה אדירה" אמר דגי, הוא קיבל ידע רב במושגי יסוד בכלכלה, ניהול דברים, הנהלת חשבונות, ארגון תקציב, מאזנים וכו. לאחר דיונים וויכוחים אושר לגרעין "שלח" להתישב ב"נורית" שעל הגלבוע.



דגי סיפר בזמנו שהיה ה"כבשה השחורה" במשפחתו כשבחר בחקלאות כדרך חיים, אך ותיקי רם-און זוכרים את אימו מבקרת הרבה , נהנית מאוירת הישוב הצעיר והבראשיתי, והייתה מלאת אהבה והערכה לדרך שבחר והוביל בנה.



דגי אמר בראיון שלדעתו מה שאפיין את גרעין "שלח" והגרעינים שבאו אחריו לנורית, היו אחריות ומשמעת, לכולם היה איכפת אחד מהשני ורצון שהמטלות תתבצענה על הצד הטוב ביותר. נוצרה אווירה מפרגנת, סביבה חיובית ויצירתית וזה הקל על התקופה הטרום-מושבית ולפני הקמת המשפחות. לפני הירידה ב13. למאי 1961 לישוב הקבע בחרבת זאבד שבחבל תענך. עוד היה על המתישבים לעבור את ועדת השמות הממשלתית.

וכך כתב דגי בספר היובל לרם-און - "האחזות כרם אבשלום מול רפיח, אמצע הלילה. דפיקות על הדלת – מישהו מעבר לדלת אומר "מתאספים בחדר האוכל" וממשיך בדרכו . אני יוצא . קריר חשוך, אמצע הלילה . לחשושים , האנשים מדברים בשקט , התחושה רעה . מיתוך המלל ,שבקושי נשמע , אני שומע את המילים , – רמאון נהרג ...

נוסעים להלוויה ,סערת רגשות . אני עומד מעל הקבר , מוציא פתק שכתבתי בחדר בכרם " לא במילים נזכרך רמאון ,,,,,,, ישוב חדש בן אלמוות נושא בגאווה שמך ... " ומתחייב בשם הגרעין שהישוב שנקים ייקרא על שמו של רמאון פלדי". אך יעברו עוד שנתיים עד שועדת השמות הממשלתית תעתר ללחצו של דגי ותאשר את שם הישוב שחבריו ירדו מנורית שעל הגלבוע להתישב בחרבית זאבד = רם-און (בשתי מילים)

ומוסיף דגי "הגעתי לישיבת ועדת השמות בירושלים, דיברתי על המחויבות שיש לנו כלפי רמאון שנהרג ובני משפחתו ,על החשיבות שאנחנו מיחסים לשם הישוב שבו אנחנו מתכוונים לחיות.

כעבור כחצי שעה יוצא מרכז "ועדת השמות" ואומר אישרנו לכם את השם רם - און בשתי מילים .

הודיתי לו , הלכתי כממהר לדרכי , בקושי הצלחתי להסתיר את הדמעות בעיניים .

אני נוסע באוטובוס מירושלים לנורית , חשוך ושקט , ברקע הקול המונוטוני והמרדים של המנוע . כנראה שנרדמתי , הנהג פותח את הרדיו " קול ישראל מירושלים השעה עשר " אני שומע בחצי אוזן את החדשות וכמעט ונירדם מחדש . ואז אני שומע " ועדת השמות "– אני מזדקף ער לחלוטין – " בישיבתה מהיום אישרה לישוב העשירי שעומד לקום בתענך את השם רם – און .

האוטובוס נוסע , חושך , אני ער לחלוטין , מרגיש מחדש את אחד הרגעים המרגשים בחיי .

ההתחייבות מומשה !"



בנורית, הכיר דגי את נורית מגרעין "פורת", האהבה פרחה והזוג הצעיר נישא ב 10.4.1962 יחד עם שוש ז"ל ואלבז יבל"א. את חייהם כזוג וכבעלי משק התחילו בגידול ירקות (כמו כולם), עבדו שניהם יחד ודגי מצא זמן גם לריכוז המשק, קשה העבודה אך הם צעירים ומאושרים בהישגיהם. כמו כולם גידלו אגסים וב 1968 היו בין מקבלי החממות וגידלו ורדים, וגם שום, ליזיאנטוס, גיבסנית. בצד פיתוח המשק – גם המשפחה מתרחבת – ראשונה נולדה טלי ולאחריה – אורנה והבן הצעיר – רן, שותפים לחיי המשפחה והמושב, ותורמים גם בעזרה במשק.



ב1978 נשלח דגי עם משפחתו לארצות-הברית מטעם קרן-פורד האמריקאית ללמד את האפרו-אמריקנים להקים ישובים מושביים כבישראל. שנתיים וחצי שהו שם , וחזרו מלאי חוויות ומלאי געגועים. כששבו פיתח דגי את הכרם לענף מרכזי במשקו ובחממה החל לגדל ולשווק צמחי בית בעציצים. תוך שהוא נושא בתפקידים שונים במושב בשטח המשקי והחקלאי. לדבריו בנושא החברתי והתרבותי לא היה פעיל. היו ויש ברם-און אנשים רבים וטובים שנשאו את התרבות כאן על כתפיהם, אמר – חומי, שוש ועוד. דגי נהנה לתרום את חלקו לקהילה בשטח החקלאי-כלכלי, אך כולנו הכרנו אותו כאדם בעל ערכי מוסר וככזה תרם לדמות החברה ברם-און.

טלי, אורנה ורן, בנו בתיהם ברם-און ולשמחת הוריהם נורית ודגי והביאו להם 6 נכדים ונכדות.

בסיום הראיון איתו אמר דגי - "אני חושב שזכינו בהקמת המושב לחוויה שהילדים של היום לא יכולים לחוות אותה. לחשוב שלנוער בגיל שהיינו תהיה הזדמנות של עשייה בסיסית ציונית, זה לא קיים היום. אני רואה זאת כזכייה גדולה, בלי מליצות נפלה בחלקנו זכות גדולה".

מותו של דגי היה פתאומי, הוא נפטר בה' בכסלו התשע"ט , 13.11.2018 בעת טיפול רפואי והותיר את כולנו המומים. נוח בשלום, חבר יקר באדמת המושב שכה אהבת ושכה לחמת על עיצוב דמותו וערכיו. זכינו לחיות בחברה שהיית בין מוביליה. תנחומינו לנורית, לילדים ולנכדים.