דפי הנצחה

ניצולת שואה מ"ילדי טהרן", אשר אומצה, גדלה והתחנכה בנהלל אצל מש' סלוצקי-עמית, נולדה בשנת 1938 , הגיעה לרם און בשנת 1961, ונפטרה לאחר מחלה קשה בכ"א בניסן תשס"ג, 23.4.2003. השאירה את בעלה דוד, הבת סיגל, הבן לידן ונכדה.

שוש נולדה בפולניה של ערב השואה. היא הוברחה מאירופה הבוערת עם קבוצת "ילדי טהרן",שהגיעו לארץ-ישראל דרך רוסיה, אירן ומצרים, לאחר יותר משלוש שנות נדודים ותלאות.
 
באביב שנת 1943 הגיעה לנהלל, והיא בת חמש בלבד.
היא אומצה ע"י משפחת סלוצקי וגדלה כבת המשפחה וכבת נהלל.  את עברה האכזרי מחקה לחלוטין.
שוש למדה בבית הספר התיכון החקלאי "עיינות", שם הצטרפה לגרעין נח"ל שהשלים את קיבוץ גונן.  בקיבוץ מילאה תפקידים ציבוריים וניהלה את המטבח ביד רמה.
 
לרם-און הגיעה בסתו 1961 , כחצי שנה לאחר העליה על הקרקע, כאקונומית שכירה,לניהול המטבח המשותף, במסגרת חופשה מהקיבוץ. כאן הכירה את דויד אלבז ובאפריל 1962 הם נישאו, ומאז לא נפרדו דרכיהם.
 
עם בואה אלינו, הפכה סדרי עולם ושיפרה מיד את רמת התזונה וניהול התקציב, ומאז לא חדלה לקבוע סטנדרטים חדשים בחיי הקהילה. שנים רבות ניהלה את חיי התרבות בכפר והותירה את חותמה בעיצוב אופיים של חיי הקהילה, כפי שהם נראים עד היום. כל זאת בעוד היא מגדלת במסירות את סיגל ואת לידן, כאמא דאגנית במיוחד.
 
משפחת אלבז הקימה משק חקלאי לתפארת. שוש לא חדלה ליזום וללמוד תחומים חדשים.  בכל אשר עסקה, הפכה עד מהרה למומחית ולברת-סמכא.
 
ב – 1971 יצאה עם אלבז לשליחות בת שנתיים בפריז וחזרה מוקסמת מן התרבות, האמנות והסגנון הצרפתי. שאיפתה הבלתי נלאית לאסטטיקה ולסגנון חיים הביאה אותה להקמת הגלריה שלה, "החצר האחורית". בכך היתה הראשונה שהעזה להקים עסק פרטי לא חקלאי במושב, ושוב הייתה לשוברת מוסכמות ומורת- דרך. עד מהרה הפכה הגלריה שבבית האימון הישן למוקד משיכה לחובבי ריהוט עתיק מכל רחבי הארץ, ושוש הייתה ליועצת האמינה והבלתי מעורערת לעיצובם של מאות בתים בישראל, מכל שכבות הציבור.
 
שוש סבלה מספר שנים מתחלואים ומסיבוכים, אך שמרה על רוח אופטימית והמשיכה לנהל את הגלריה, גם כשנאלצה לעשות זאת מכסא - הגלגלים.
הדרדרות מהירה במצבה הכריעה אותה  בכ"א בניסן תשס"ג, 24.3.2003 -  והכתה בהלם את משפחתה ואת המוני ידידיה  וחבריה.

                                                       ===================================

ידיד המשפחה, דגי סמילוביץ, כתב לאחר פטירתה.
שוש יקרה שלנו,                                                          
ביום שני השבוע, בשעות הערב נכנסתי אליכם הביתה לשאול את אלבז לשלומך, ידעתי שמצבך בבית-החולים הסתבך. מנשה פתח לי את הדלת. הבית היה שקט, הייתי משום מה בטוח שמנשה
והני נכנסו גם הם לשאול לשלומך. בחדר הדיור, ישב כבר מעגל די גדול, שקט של פרצופים מוכרים ומכורכמים שאמר הכל.
הצלחת שוב כדרכך להפתיע אותנו שוש, אלא שהפתעה זו האחרונה, אינה מוצלחת, ואת הקטנה והשברירית משהו הרי היית אומנית ההצלחה של הפתעות ומתיחות. היה תענוג לראות אותך שקועה בנושא, עם עיניים בורקות, קמטי צחוק של טוב-לב סביב העיניים, תנועות חדות וקול גבוה במקצת, ואת מצליחה שוב ושוב לסחוף ולרתום סביבך אנשים, או את קהילת רם-און כולה, לפעילויות חברתיות מורכבות, משעשעות ומגבשות שהפכו לשם דבר בעמק כולו. פעילויות, שדובר בהן חודשים ושנים, שהכו לחלק נכבד מתשתיות ההווי התרבותי שלנו.
היה לך מתכון להצלחה שנבע מאישיותך, הראש היצירתי והפורה  שלך משתלב בארגון מעולה, מרכיב של הפתעה, הומור במיטבו, טוב לב והחשוב ביותר – טוב טעם. ואת הרי היית כהגדרת המשפחה המשמעותית בחייך והשזורה בכל נימי נפשך – משפחת סלוצקי מנהלל – ילדה קצת אריסטוקרטית".
היה בך שוש שילוב מדהים של הילדה הקטנה מפולין – ניצולת שואה, שהתנכרת לה והכחשת את קיומה, וצברית למשפחת סלוצקי השורשית, מלח הארץ, שאליה דבקת בכל נימי נפשך, ממנה קיבלת את הזהות והשייכות.
נישאנו, שני זוגות, באירוע משותף. את ודויד ואני ונורית, במחסן ההספקה שלנו ברם-און, שהפך ברוח הימים ההם לאולם חתונות. מאז, מידי שנה, נהגנו לבלות יחד את יום הנישואין שלנו. את היית זו שנוטלת בדרך-כלל יוזמה ותמיד יצא יום חוויתי, נוסטלגי במקצת ומהנה.
השנה, ב 10.4, במלאות 41 שנה לנישואים, לפני כשבועיים בלבד – הצעת שנצא לגליל,לראות את הטבע במיטבו. יום לפני הטיול המתוכנן, חזרת רצוצה מטיפול בתל-השומר, ושבורה מהידיעה שהבעיה קשה ומאיימת יותר ממה שחשבת.
נכנסנו אליכם, היה עצוב. אמרת שאת פשוט לא יכולה לטייל. חייכת לפעמים אפילו צחקת, אבל חסרה מעט אופטימיות ומעט משמחת החיים שהייתה לך לפני-כן. סיכמנו שכאשר המצב ישתפר נחגוג את יום הנישואין של ארבעתנו, אפילו אם באיחור.
בשנים האחרונות הגוף בגד בך שוש, אולי זה המחיר הנוסף ששילמת עבור אותה ילדה קטנה, כבת 4, מבוהלת ומבולבלת שנקרעה מביתה, מיטלטלת בדרכים ואינה מצליחה להבין מה ולמה קורים כל הדברים המשונים האלה.
אולי שוש, כדרכך, ניצחת גם על האקורד האחרון של מנגינת חייך ויצאת כמנצחת גם על המערכה האחרונה.