כשם שחי בעולם, כך עזב אותו: בשקט, מוקף בבני משפחתו, משתדל לא להזדקק לאחרים, ולא מבקש רחמים.
סיפורו של סעדיה פדל ז"ל מתחיל בתימן, עת נולד בתחילתה של מלחמת העולם השניה, בשנת 1940, בתימן הרחוקה, כבן השני במשפחה שבה ארבעה אחים ושתי אחיות. בהיותו בן ארבע שנים עלתה המשפחה מתימן בדרך נדודים ממושכת ורבת תלאות, והתמקמה בקריה החדשה שהוקמה אז בין הקריות בחיפה – קרית בנימין, שנטמעה ברבות השנים בקרית חיים הותיקה.
סעדיה עבר את המסלול הרגיל של בני הנעורים בעת ההיא: לימודים, שהיו פחות דומיננטים מאשר תנועת הנוער ("השומר הצעיר").... הוא היה בורח מבית הספר ל"קן" של התנועה, או לים. תמיד אהב ים ומים ! ואחר כך הליכה עם ה"גרעין" לנח"ל – ולקבוץ - לקבוץ גזית אשר בגליל התחתון.
מאז ומתמיד נמשך סעדיה לבעלי חיים, ובקבוץ קבל את ההזדמנות להפוך את האהבה לעבודה, והיה הבוקר של הקבוץ, יוצא עם עדר הבקר למרעה רכוב על סוסו, גולש מהרי הגליל התחתון אל ואדי בירה, וחזור בכל הסביבה הירוקה – התקופה הזאת היתה אחת היפות בחייו, והוא חזר ותאר אותה בפני ילדיו ומשפחתו באהבה רבה.
כשהגיעה תמר לקבוץ גזית, סעדיה כבר היה חבר עם ותק.
היא עלתה מארגנטינה ב-1966 הישר לקבוץ, שם פגשה בבוקר על הסוס. הקשר נקשר, ולא עבר זמן רב והם נישאו, ונולדו הילדים הראשונים – מירב הבכורה, ואביב אחריה. אבל תמר לא כל כך אהבה את הקבוץ ואת החיים בו... ולכן חיפשה המשפחה הצעירה מקום אחר לחיות בו, בתנאי שיהיה זה מקום בו יוכל סעדיה להמשיך באהבת חייו: עבודה עם בעלי חיים.
כשנה לפני מלחמת יום כיפור הגיעה המשפחה לרם און, כמשפחת שכירים, וסעדיה עבד בכל מיני עבודות, ובתקופת המלחמה תיחזק משקים שבעליהם היו מגויסים. אבל סעדיה התעקש ולא ויתר על חלומו: לאחר המלחמה הם התקבלו כחברים וסעדיה החל להקים את משקו.
תחילה שוכנע להיות שותף בחממה, אבל התעשת מהר: זה לא התאים לו. עד מהרה החל בהקמת משק הכבשים שלו.
את המשק הקים במו ידיו, לפעמים בעזרת אחיו צדוק, אשר הקדים אותו ברם און.
כל השנים עבד במשק לבדו: פועלים ישראליים היה כמעט בלתי אפשרי למצוא, ובעיקר - מי שיהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה.
ופועלים אחרים הוא לא רצה להעסיק. עד שחלפו השנים וכוחו לא עמד לו להמשיך בעבודה בעצמו, והוא החל להעסיק עובד תאיילנדי.
הוא עבד קשה, והמשק פרח. גם בתקופות קשות לענף הצאן – החזיק מעמד ולא התייאש. שלושת משקי הצאן הנוספים שהיו ברם און – סגרו את המשק ועברו לעבודות אחרות, והוא נשאר משק הצאן היחיד במושב. מאמצע שנות התשעים הצטרפו הבנים אביב וניר לעזרה במשק וראו עם סעדיה ברכה בעמלם.
הילדים מיכל וניר נולדו כבר ברם און, אל חיי העמל של סעדיה שהשקיע את זמנו ומרצו בפיתוח הדיר, אך מצא זמן לטייל עם ילדיו ברחבי הארץ ולספר להם על חיי הקיבוץ שזכר בגעגועים.
כשמיכל נולדה, ניר היה בוכה הרבה, מספרת תמר. סעדיה היה מרכיב אותו על כתפיו, וכך היה יוצא אתו לדיר, וכך היה עובד... חולב...או כל מה שצריך. הילדים זוכרים כולם כמה אבא עבד קשה, והרבה, וכמה היתה העבודה כל חייו. אבל יחד עם זה – כמה אהב "לשבור שגרה", לצאת לטיולים, לצלם הרבה.... כמעט אי אפשר למצוא את סעדיה בתמונות. הן הוא היה זה שמצלם...
הצרות, כשבאו, התחילו מהברכיים.
בשיטת העבודה שהיתה נהוגה אז, לפני שהנהיגו את ההזרעה המלאכותית, האיילים היו רצים ריצת אמוק, וסעדיה היה חוטף מהקרניים מכות בברכיים על ימין ועל שמאל. היום כבר לא נוהגים כך. אבל בימים ההם - אז התחילו הבעיות, והוא עבר ניתוחים בשתיהן.
בשנת 1996 התגלה במקרה גידול בכליה, וסעדיה עבר כריתה של כליה אחת, ונשאר רק עם הנותרת.
ואז באו כמה שנים טובות. המשפחה פרחה, והכל נראה היה על מי מנוחות. נולדו שני הנכדים: שירן ודניאל, ילדיה של מירב הבכורה, המתגוררת בקבוץ מגידו. סעדיה היה סבא מעורב, אוהב, דואג ונהנה מכל רגע של תפקידו החדש... בתמונות רואים את האושר זורם - - - סעדיה נראה כל כך זוהר ומאושר - - -
כשנה לפני פטירתו חלה סעדיה במחלת דם נדירה ועבר טיפולים ממושכים.
סעדיה ניסה להמשיך ככל האפשר בשגרת חיים רגילה. הוא עבד קצת, ככל שיכול, נסע בעצמו לבדיקות, לא הראה את סבלו והסתיר את כאביו. אפילו כשגברו הכאבים, היה משטתח עם הנכדים על השטיח לשחק איתם – זה עזר לו להתגבר.
הוא היה מודע לחלוטין למצבו, וניסה להעביר לילדיו בזמן הקצר שנותר לו מעט מכל הידע שצבר בשנים הרבות של עבודתו. הוא אסף את המשפחה, ואמר להם כי עליהם לצפות לגרוע ביותר.
הוא נלחם על חייו ועל נשימותיו האחרונות בכל כוחו - - - - - - עד שלא אצר עוד כוח - - - - -
בדיוק בחודש האביב, החודש בו חוגגים הנכדים יום הולדת, וגם סעדיה עצמו - - - - כשל כוחו וסעדיה - איש צנוע וישר דרך - הלך לעולמו.
========================
מיכל הבת הצעירה כתבה במלאות שמונה שנים לפטירתו:
"לכו למסיבת פורים במכללה, לכו תחגגו" זה מה שאבא אמר לי ולאחי, ניר, בבית החולים כשהוא עדין יכול היה לדבר. אז התחפשתי והלכתי למסיבה, ניסיתי לחגוג ולשמוח למרות שאבא היה בבית חולים. שבוע אחרי פורים הוא נפטר. כל שנה מאז פורים בשבילי הוא שמחה מהולה בעצב, בזיכרון של אבא.
מאז הרגשתי שאני שמה עלי כמו מסכה של פורים, מסכה של פרצוף שמח. בשנים הראשונות היה לי קשה מאוד לשים את המסכה הזאת. היה לי קשה להעמיד פנים שאני בסדר, שאני שמחה ושהחיים יפים. אבל כמו שהקלישאה אומרת, החיים ממשיכים, ואכן הם המשיכו. התרגלתי יותר ויותר למסכה של הפרצוף השמח. בהתחלה לא היה לי נוח והורדתי אותה דיי מהר אבל ככל שהזמן עבר היא נהייתה כבר חלק ממני, רציתי לשים אותה ונהנתי להיות איתה. עד שכבר לא הרגשתי צורך בכלל לשים אותה, כי כבר חייכתי בעצמי.
והיום כשאני כבר לא צריכה מסכה של פרצוף שמח אני מבינה שאבא אומנם איננו אבל הוא זה שגרם לי להוריד את המסכה. כי הזכרונות שלי ממנו, הרגעים האקראיים האלה שאני פתאום חושבת עליו, הם אלה שמעלים בי חיוך. הם אלה שגורמים לו להיות חלק ממני. חלק מהחיים שלי.
השכן יוסי ביתן כתב ביום השלושים:
...סעדיה ה"דירניק" האחרון ברם-און ידע מהרגע הראשון לבואה של המשפחה מקיבוץ גזית שזהו הענף אותו הוא רוצה לפתח וממנו להוציא
את פרנסתו.... נחישותו של סעדיה עמדה לו בכל שלושים השנים לשהיית המשפחה במושב, אשר בו ראה את דרך חייו.
סעדיה הקים משפחה למופת, וגידל יחד עם אשתו תמר שני בנים ושתי בנות.
הוא הקים משק חקלאי שיכל רק להתגאות בו. אדם צנוע, קפדן בכל אורחותיו, דבק במשימה, בעל חזון, מתוכנן בקפידה, מקרין אופטימיות יוצאת מגדר הרגיל, מעשי בהחלטותיו ומעשיו וישר דרך. זה האיש שלמדתי להכיר בשרותי כמרכז משק.
מחלתו של סעדיה, ככל שהקשתה עליו, לא ניכרה לסובבים אותו. בעיצומה של המחלה... עדיין קרן אופטימיות ותכנן את העתיד על פי המציאות
החדשה מתוך הבנה שמה שהיה זה לא מה שיהיה, אבל הוא בהחלט לא התכוון שהמחלה תכריע אותו...